<h1>מלאכת שלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שלושים ושש כריתות. וכתוב בתוס' בכתיבת יד וגם בתוספי הרא"ש ז"ל כ"י מדמנה רש"י ז"ל הלאוין בכולן משמע לפי שיטתו שאין קרבן אלא על לאו ומש"ה פסח ומילה דמצות עשה נינהו הלכך לית בהו קרבן ולא נהירא דבהדיא אמרינן בפ' בתרא דמכות [י"ג ע"ב] דקרבן לא בעי אזהרה דקאמר התם ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה לית בהו אזהרה ולא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו. וגם כרת לא בעי לאו כדאמרינן בריש אלו הן הלוקין [מכות שם] דכרת לא בעי אזהרה. ולא היה צריך רש"י ז"ל למנות כאן הלאוין. והא דאמרינן לקמן בגמרא בפרקין [ג' ע"א] קרבן אמאי קאתי אלאו, ה"ק אמאי קאתי אלאו דאמר רחמנא לא תעביד ולא אקום עביד ולא אלאו דכתיב בקרא קאמר. והא דתנן הפסח והמילה מצות עשה, פירוש קום עשה נינהו ולהכי אין בהם קרבן. ומיהו בפ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ו ע"ב] משמע דפירושא דפסח ומילה מ"ע דאיכא בהו עשה ולא אזהרה, דפריך רבא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע תיתי בק"ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר בפסח שענש א"ד שהזהיר, ומאי פריך לישני הא דתנן מ"ע היינו קום עשה ולעולם אזהרה איכא ומעלה עליו הכתוב כאילו עבר לאו מק"ו ממותיר. וכן בפ' המוצא תפילין [עירובין צ"ו ע"א] דקאמר הא דתנן הפסח והמילה במ"ע הא לאו ליכא ואם איתא הא דר' אלעאי דהשמר פן ואל הוי לאו א"כ לאו נמי איכא ושמרת את החוקה ומשני השמר דעשה עשה, אלמא משמע דפסח ומילה מ"ע דוקא ולא אזהרה ומשמע הא באינך איכא אזהרה והיא הגורמת הקרבן. וי"ל דודאי פשטא דמתניתין משמע ג"כ שאין בהן אלא מ"ע ולא אזהרה, ומיהו לענין פיטור קרבן וחיוב קרבן אי אפשר לפרשו אלא קום עשה כדאיתא בפ' בתרא דמכות. עכ"ל תוספי הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
אלא שם אשה ובתה קתני. וכתבו התוס' בשם הרי"ף ז"ל ואע"ג דתנא אם ואשת אביו והם זו בכלל זו, משום דאינו חייב על אשת אביו לאחר מיתה וחייב משום אם.
<h2>דף ז:</h2>
א"ר יוסי אימתי וכו'. ופי' הרא"ש ז"ל דר' יוסי לפרש דברי ת"ק אתא. ומייתו תרוייהו חטאת העוף על הספק ומתנין. וכל אחת מביאה עולה ומתנה בנדבה או בחובה, וה"ה נמי דמצו לאתויי חדא עולה ומתנו אלא דהכי עדיפא טפי כיון דעולה באה נדבה. אבל חטאת אחת מביאות בין שתיהן דבטורח התירו להביאה משום ספק חולין בעזרה, אלא דגלי קרא בפ"ק דנזיר [כ"ט ע"א] עכ"ל ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב. לא קאי אאוכל אוכלין טמאים ונכנס למקדש דפסול גויה אינו אלא מדרבנן וא"כ לא קאי הא דקתני חייב אאכל אוכלין טמאין ונכנס למקדש אלא קאי אשתה רביעית יין ונכנס למקדש, והא דקתני אכל אוכלין טמאין הכא משום דשוו יחד לענין אכילת פרס, ואי נמי י"ל דחייב נמי קאי אאכל אוכלין טמאים ור"ל חייב מכת מרדות מדרבנן ולצדדין קתני גבי שתה רביעית יין ר"ל חייב מלקות וגבי אוכלין טמאים מכת מרדות. ויש מפרשים באוכלין טמאים שהן אב הטומאה ולא נהירא שהרי אמרינן כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, ועוד דקאמר פ' כשם [סוטה כ"ט ע"א] מה לטבול יום שיש במינו אב הטומאה משא"כ בככר שני. תוס' חיצוניות בכתיבת יד.
<h2>דף כב:</h2>
זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע. לעיל בפ' ספק אכל [דף י"ח ע"א] כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל השני מביא אשם תלוי שלא מן הדין קאמר כי ההיא ברייתא דהתם ור"ע ס"ל כר"א דאמר לקמן בפ' בתרא [כ"ה ע"א] מתנדב אדם אשם תלוי ומייתי ומתנה כדמשני התם בגמרא אי אכל ראשון חולין ודאי השני אכל קדש ונהוי ליה כפרה מספיקא ואי ראשון קדש אכל הא דלשני לא הוי חולין בעזרה דאומר דלהוי נדבה כדברי ר' אליעזר ע"כ.
